על קלפיטיה, סרי לנקה

קלפיטיה היא חצי אי חופי בפרובינציה הצפון-מערבית של סרי לנקה, ומוכרת היום בעיקר בזכות קייטסרפינג, שיט דולפינים ודיג. ההיסטוריה המתועדת שלה נמתחת מסוחרי הים הערבים אל הפורטוגזים, שביצרו את חצי האי במאה ה-16, אל ההולנדים, שכבשו את החוף באמצע שנות ה-1600 ובנו ב-1667 את מצודת האבן שעומדת עד היום, ואל הבריטים משנת 1795. גם השם עצמו כנראה מגיע מהמצודה: „קל” (אבן) ו„פטי” (ארגז) – ארגז האבן שליד הלגונה.

רקע היסטורי

ההיסטוריה של קלפיטיה מקדימה את הגעת הפורטוגזים, ההולנדים והערבים לסרי לנקה. לפי ה„מהאוואנסה”, הנסיך הארי ויג׳איה נחת ב„תמבפני” (היום תממנאווה, חול נחושת או קודיראי מלאי) עם אנשיו ומצא שם את הנסיכה קוונִי. כשהערבים החלו לסחור בנתיבי הים, הם גילו את הנמל הטבעי המוכר בשם „קודיראי מלאי” כאזור נחיתה בטוח. בזמן שקיבלו שם אספקה ומים למסע הארוך, הם סיפקו בתמורה פריטי רפואה ומוצרי סחר אחרים בשיטת החליפין.

בשנת 1497 עקף המלח הפורטוגזי וסקו דה גאמה את כף התקווה הטובה ופתח את נתיב הים להודו. הפורטוגזים הגיעו לסרי לנקה לראשונה ב-1505, כשצי בפיקודו של לורנסו דה אלמיידה נסחף מהמסלול אל האי. מתחילת המאה ה-16 ואילך כבשו הפורטוגזים את אזורי החוף של סרי לנקה והחלו לשלוט בהם. בתקופת שלטונם הם בנו מצודה בקלפיטיה. לפי התיאוריה המקובלת, קלפיטיה קיבלה את שמה מהמצודה ההולנדית. „קל” בטמילית פירושו אבן, ו„פטי” פירושו ארגז. בתקופה ההולנדית המבנה הקבוע היחיד היה המצודה הגדולה בצורת ארגז סלע, ואומרים שהכפר קיבל ממנה את שמו. המקום שבו עגנו הפורטוגזים את ספינתם מוכר בשם התעלה הפורטוגזית.

ההולנדים לקחו את האזור מהפורטוגזים באמצע המאה ה-17 ובנו את מצודת האבן ב-1667, על אתר הביצורים הפורטוגזיים הקודמים. מדרום לתעלה הפורטוגזית חפרו ההולנדים מפרץ, ועד היום המפרץ הזה נקרא המפרץ ההולנדי.

בשנת 1795 מסרו ההולנדים את האזור לבריטים. ממערב למצודה ההולנדית בנו ההולנדים את הכנסייה St. Peter's Kerk, והבריטים שיפצו אותה ב-1840. הבריטים גם בנו כנסיות רבות נוספות באזור. ככל שגדלה האוכלוסייה, נבנו במחוז כנסיות, מסגדים ומקדשים.

לצד קהילת הדייגים שחיה בטלאווילה שבחצי האי קלפיטיה, נבנתה במאה ה-17 כנסייה קתולית ידועה בידי הפורטוגזים, שראו חזון של אנה הקדושה. הכנסייה הזאת היא מוקד עלייה לרגל בחג אנה הקדושה, המוקדש לאמה של מרים הבתולה ונחוג במרץ וביולי מדי שנה. לכנסייה מוניטין של ריפוי, ומספר עצום של עולי רגל נוהרים אליה לאורך כל השנה.

עם השנים, ככל שגדלו אוכלוסיות הקהילות השונות באזור, הן נפרדו וכיום חיות באזורים שונים של חצי האי.

הרקע ההיסטורי הזה ואתרי הטבע התיירותיים הביאו לכך שהאזור הוכרז כאתר תיירות מטעם הממשלה בהודעה רשמית ברשומות.

כדאי גם לציין שסביב קלפיטיה יש איים קטנים רבים.

המצודה ההולנדית של קלפיטיה

המצודה ההולנדית של קלפיטיה נבנתה ב-1667 בקצה חצי האי, על אתר הביצורים הפורטוגזיים הקודמים, וכיום היא מתוחזקת בידי חיל הים של סרי לנקה. היא משקיפה על הנקודה שבה הלגונה נפגשת עם האוקיינוס, כ-10 דקות מוולמפורי ריזורט, וקרוב לוודאי שהיא הסיבה לשם העיירה: „קל” (אבן) ו„פטי” (ארגז) – ארגז האבן שליד המים.

הביקור קצר (שעה או שעתיים מספיקות), ורוב האורחים משלבים אותו עם סיבוב רגלי בכפר הדייגים הפעיל של קלפיטיה ובשוק המקומי. אם אתם מתארחים אצלנו, פשוט תשאלו: אנחנו נסדר את הביקור ונוודא מול חיל הים את הסדרי הכניסה העדכניים לפני שתצאו. אפשר לראות אותה לצד שאר הדברים לעשות בקלפיטיה.

אפשר לבקר במצודה ההולנדית של קלפיטיה?

כן. המצודה מתוחזקת בידי חיל הים של סרי לנקה, והביקור קצר וקל לשילוב עם סיבוב בכפר הדייגים. ולמפורי מסדרת את הטיול לאורחים ומוודאת את הסדרי הכניסה העדכניים לפני היציאה.

מי בנה את מצודת קלפיטיה?

ההולנדים בנו את המצודה ב-1667, על קרקע שהפורטוגזים ביצרו לפני כן. היא עברה לידי הבריטים יחד עם שאר האזור ב-1795.

כמה רחוקה המצודה מהאתר?

כ-10 דקות נסיעה מוולמפורי, בקצה חצי האי קלפיטיה.

רקע גאוגרפי

מחוז המשנה של קלפיטיה הוא אחד מ-16 המחוזות שבמחוז פוטלאם, בפרובינציה הצפון-מערבית של סרי לנקה. חצי האי הזה מוקף בלגונת פוטלאם במזרח, באוקיינוס ההודי בצפון ובמערב, וברצועת היבשה שמחברת אותו לאזור פוטלאם בדרום. המחוז נמצא כ-165 ק״מ (103 מייל) צפונית לעיר הבירה קולומבו, וכולל 102 כפרים המשויכים ל-32 חלוקות של גרמה נילדהרי (ראשי כפרים).

מצב כלכלי

המשאבים הכלכליים של היבשה והים באזור הזה מתחלקים בין הקהילה המקומית לקהילת העקורים הפנימיים מאז גל העקורים ב-1990. כתוצאה מכך, שתי הקהילות חוות לחץ כלכלי חמור.

המקצועות העיקריים באזור הם דיג וחקלאות. כ-85% מהתוצרת החקלאית משווקת במרכז השיווק החקלאי בנוראיצ׳ולאי, וה-15% הנותרים נשלחים לשוק בקולומבו.

דגים ופירות ים שנתפסים כאן נשלחים לרוב מיד לקולומבו, ללא קשר למחיר, כי אין באזור מתקני עיבוד או הקפאה בקנה מידה גדול. כשיש שלל גדול, הכמויות שלא נשלחו משמשות להכנת דג מיובש.

מלבד זאת, גידול קוקוס באזור נעשה בידי בעלי הון. קליעת קג׳אן, מלאכות יד מעץ הפלמירה ועיבוד פירות ים אחרים מתקיימים כתעשיות ביתיות.